מה מתבשל אצלכם? -כיריים
געגועים לבית אמי.
למטבח הקטן והנעים בביתה, כאשר כל כניסה שלי למטבח מתחילה בשאיפת אויר עמוקה בעיניים עצומות כאילו מנסה אני ללכוד את כל ריחות התבשילים העולים מהכיריים, בבת אחת אלי לתוך הגוף.
בצעד בטוח, ניגשת למטבח של אמאץ על הכיריים מתבשלים להם תבשילים בסירים גדולים ומבעבעים.
אני מרימה מכסה אחד ושואפת את כל הריחות והאדים העולים מהתבשיל המהביל.
סיר נוסף אני פותחת וטועמת בכף הקטנה את המרק החם והטעים. ריחות וטעמים של אמא, לא ניתן לטעות, הגוף זוכר את הטעמים ואת הריחות. מתעכבת עוד כמה רגעים ליד הכיריים, להיות קרובה ללב של בית אמי, למטבח הצבעוני, לכיריים ידעו את טעמי אמא במשך שנים, לאדי התבשיל העולים במטבח וממלאים את כל הבית בריחות של אמא.
געגוגעים למטבח של אמא. המטבח שכבר לא כאן, לא אותו מטבח. לכיריים שכבר לא כאן, לא אותם הכיריים.
אמא כאן, פותחת דף חדש, צועדת קדימה, עוזבת את הזכרונות שלי מאחור, מבשלת ריחות חדישים בסירי אמייל צבעוניים. במטבח חדש ומעוצב. מתבשלים להם אותם הטעמים על כיריים מבריקים ונוצצים, חדשים.
ואני עומדת בפתח המטבח החדש של אמא. הכל כל כך יפה, חדיש , נקי, מעוצב בעדינות של אמא ואור גדול נפוץ ממנו מהמטבח שפעם היה קטן ונעים והיום הוא גדול ויפה.
והריחות עדיין עולים מהסירים, אך הקונטקסט כל כך שונה, והזכרונות של הריחות מתערבבים בזכרונות ויזואלים שכמעט ונשכחו, של מטבח ישן, של כיריים ישנים מפוחמים שידעו טעמים של אמא.
עומדת בפתח המטבח החדש ומבכה בזכרוני את המטבח הישן, שהוא חלק מנוף ילדותי, שעיצב את הטעמים, הזכרונות, האהבה שלי לאוכל, שנטע בי את האהבה לבישולים שלי כיום.
דמעה קטנה זולגת מעיני ועוד אחת. ואמא שואלת אותי, נו? מה את אומרת? יפה המטבח החדש, נכון?
ואני מהנהנת בראשי ואומרת שכן ומנסה להיזכר בכיריים הישנים שעמדו על השיש ובריחות של פעם.
למה את בוכה? שואלת אמא. מתרגשת, אני עונה. ומנסה בכח לחייך ולהיזכר בכל אותם הרגעים הקסומים במטבח הישן של אמא.
